הגעגוע למי שהייתי פעם..

הגעגוע למי שהייתי פעם..

היינו בחופשה שווה כזו,
הילדים היו מסודרים אצל הסבא והסבתא, היה גם ספונטני וגם מתוכנן ושקט.
לא היה ילד להעיר בבוקר, ואף אחד לא התעורר באמצע הלילה לבכות.
היה שקט מוחלט- כזה שבימים רגילים אני רק חולמת עליו.

אבל דווקא בתוך השקט הזה, משהו בי כאב.
פתאום היכה בי זיכרון- של עצמי הקודמת.
זו שהייתה מתעוררת מתי שרצתה, מתכננת את יומה בלי לחשב שעות הנקה, גן או הסעה לחוג.

האישה שהייתה לובשת שמלה בלי לבדוק אם תוכל לרוץ אחר פעוט, שהייתה מחליטה לצאת בערב רק כי התחשק לה.
פתאום התגעגעתי אליה- אלי.

הרגע הזה, שבו נוצר פער בין “מי שאני היום” ל“מי שהייתי פעם”, הוא לא רק רגע של נוסטלגיה- הוא רגע של אבל.
אבל על מה שהיה ואיננו עוד, על ספונטניות שאבדה, על תחושת חופש שהוחלפה באחריות אינסופית.
וכמו כל אבל, גם כאן נדרש אומץ להרגיש.

כי בחברה שלנו, הורות אמורה להיות אושר מוחלט.
להודות שקשה, להתגעגע לעצמך- נשמע כמעט כמו בגידה בתפקיד.

זה החלק בי שמבקש מקום בתוך כל מה שנולד, להזכיר שגם יש אותי- בעלת צרכים, חלומות שהם מעבר לשגרה המבורכת והמתישה של הורות.

יש משהו כמעט פרדוקסלי ברגע הזה: הבית מלא בילדים ובחיות ב”ה.. ומה עם החיות שלי?
הזמן כבר לא רק שלי, הגוף לא רק שלי, אפילו המחשבות שלי תלויות בצרכים של מישהו אחר.

המעבר הזה דורש הסתגלות קיומית- לא רק שינוי בלוח הזמנים, אלא שינוי בתפיסה של העצמי.

זה המקום שבו ההורות מזמינה אותנו להתבגר פנימה.
להבין שחלקים מאיתנו פינו מקום- כדי שמשהו חדש יוכל להיווצר.
האישה הספונטנית אולי קצת יותר מחושבת, אבל במקומה נולדה אישה שמכירה עומקים אחרים של אהבה, סבלנות, נוכחות.. ואגב ספונטניות עם ילדים זו לא מילה גיסה.
ועדיין- זה לא אומר שלא כואב.

אחד הדברים החשובים הוא לא לנסות להילחם באבל.
לא “לשכנע את עצמנו שזה שווה את זה”, (וזה באמת שווה את זה!) אלא להסכים להרגיש את הכאב.

כי רק דרך ההכרה באובדן מתאפשרת צמיחה של זהות חדשה.

ולאט־לאט, משהו משתנה.
אנחנו מתחילות לגלות שהחופש לא נעלם- הוא פשוט החליף צורה.
הוא כבר לא טמון בזמן פנוי, אלא בבחירה מודעת: ברגע שבו אני שותה קפה לבד וקשובה לעצמי, כשאני עוצרת נשימה לפני שאני מגיבה, כשאני מצליחה להגיד “עכשיו אני צריכה רגע לעצמי” בלי ייסורי מצפון.
שם נולד חופש חדש.

המעבר להורות מלמד אותנו שיעור עמוק על חיים במעגלים: כל דבר שנגמר מוליד משהו חדש (זה לא באמת נגמר, זה רק הפחד. ופתאום נשמע לי אטרקטיבי החופש של להיות סבתא😉)

ואולי, בסופו של דבר, זהו האיזון העדין שבין אובדן להתחדשות- לדעת להתאבל על מי שהייתי, כדי לפגוש באהבה את מי שאני נעשית.

משיבה-
שטערני מינסקי– מטפלת זוגית ומשפחתית
במרכז אור הבית לטיפול זוגי ומשפחתי
במכון הישראלי למשפחה.

להצטרפות לקבוצה ‘פשו”ת לדבר- מתן מענים מקצועיים בזוגיות והורות מבית המכון הישראלי למשפחה’
לחצו כאן
קבוצה שקטה ומלמדת!

לשליחת שאלה באופן אנונימי
לחצו כאן