הלב שלי בלונה פארק רגשי. איך לתווך לילדים מציאות של ניגודים?

שאלה:
אני מוצאת את עצמי צמודה כל היום למסך, צמאה לדעת ולחוות את כל מה שקורה עם חזרתם של החטופים ובמקביל קוראת גם את הפוסטים של המשפחות השכולות שמציינות את האזכרות ליקיריהן, מרגישה בתוך לונה פארק רגשי בין שמחה גדולה לבין זיכרון וכאב עוצמתיים. הילדים שלי רואים את הדמעות שלי ומנסים להבין מה קורה לי.
איך לתווך להם מה שעובר עליי? כמה לשתף אותם ומה בדיוק להגיד להם על המצב?

תשובה:
אנחנו עוברים תקופה מטלטלת ומורכבת מאוד מבחינה רגשית, וטבעי לחלוטין שאת חווה את המטוטלת הזו בין שמחה, תקווה, כאב וזיכרון. התגובה שלך מאוד אותנטית ומעידה על עומק רגשי וחיבור לאירועים הלאומיים, והעובדה שילדייך רואים את דמעותייך ואת מחפשת דרך לתווך להם את זה, מעידה על רגישותך והיותך הורה קשוב.
הצורך שלך להיות צמודה למסך, ההתרגשות והשמחה מצד אחד, והכאב והדמעות מצד שני- הם ביטוי למנעד הרחב של רגשות ותחושות שאנחנו מסוגלים להרגיש במקביל. תחושות אלו הן לגיטימיות במיוחד באירועים מורכבים כמו חזרת חטופים שמשלבת נחמה גדולה לצד תזכורת לכאב העצום של הנופלים והמשפחות השכולות.
הנה כמה עקרונות מנחים שיסייעו לך לתווך את המציאות בהתאם לגילם וליכולתם להכיל:
1. תני לגיטימציה מלאה לכל קשת הרגשות-
הסבירי בשפה פשוטה, תני שם למה שאת מרגישה: “אמא מרגישה שמחה ועצב באותו זמן, וזה בסדר גמור”.
השתמשי בדימויים- אפשר לומר: “הלב של אמא הוא כמו מזג אוויר סוער – יש בו עננים של עצב שבוכים (הדמעות), אבל גם שמש גדולה של שמחה על הילדים שחזרו הביתה”.
מודלינג (דוגמה אישית): עצם זה שאת בוכה ומדברת על זה, את מלמדת את הילדים שכל הרגשות מותרים ויש מקום גם לשמחה וגם לכאב יחד.
2. הסבירי את סיבת הרגשות בצורה מותאמת גיל “אני בוכה מדמעות של שמחה גדולה על זה שחלק מהחטופים חוזרים הביתה, וזו ממש שמחה מרגשת. אני גם עצובה מאוד על הילדים והמשפחות שאיבדו את יקיריהם במלחמה. זה כאב גדול, וזה טבעי לבכות כשכואב לנו על מישהו אחר.”
3. תני כלים להתמודדות ושאלי שאלות פתוחות שימי לב למה שהם רואים: אם הם רואים אותך בוכה, את יכולה לשאול: “אני רואה שאתה מסתכל עליי, מה אתה מרגיש כשאתה רואה אותי בוכה?” – תני להם להביע גם את הפחד/בלבול שלהם.

ניתן להגיב לתחושות הפחד והבלבול: “אני רואה שזה מבלבל או מפחיד אותך שאני בוכה. אני רוצה שתדע/י שאנחנו בטוחים. אמא בוכה עכשיו על משהו שקרה לאחרים/על מה שקורה במדינה, אבל אני כאן איתך/איתכם.”

המלצות נוספות:
הגבילי את החשיפה למסך: ראי את החוויה שלך כסימן לכך שייתכן שאת נחשפת ליותר מדי מידע עוצמתי. חשוב לצמצם את “הצריכה” של תכנים קשים וחדשות, במיוחד ליד הילדים. מצאו זמן ייעודי להתעדכן, ואז חזרו לשגרה ולמשחק.
עיסוק משותף: במקום להסתגר עם המסך, הציעי פעילות משותפת (משחק, יצירה, אפייה) שיכולה להסיח את דעתך וליצור זמן איכותי ביחד.
דברי על הטוב: כדי לאזן את הכאב, דברו על מעשים טובים שקורים (עזרה הדדית, תמיכה, חילוץ). זה נותן תחושת תקווה ושליטה.
בקשי תמיכה לעצמך: אם העוצמות הרגשיות מציפות אותך באופן קבוע, דאגי לדבר על כך עם מבוגר אחר (בן/בת זוג, חבר/ה, איש מקצוע) כדי לקבל תמיכה ולפרוק.
זכרי, החיבור והכנות שלך הם המגן הטוב ביותר עבור ילדייך. עצם העובדה שאת מתווכת להם את הרגשות, מלמדת אותם שיעור חשוב- זה בסדר להרגיש את כל הקשת הרגשית. זו הדרך הטובה והבריאה ביותר ללמד אותם אמפתיה, ויסות רגשי וחוסן נפשי.

המשיבה-
מוריה כהן, מנהלת מקצועית אגף אור הבית לטיפול זוגי ומשפחתי במכון הישראלי למשפחה,
מטפלת מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי

להצטרפות לקבוצה ‘פשו”ת לדבר- מתן מענים מקצועיים בזוגיות והורות מבית המכון הישראלי למשפחה’
לחצו כאן
קבוצה שקטה ומלמדת!

לשליחת שאלה באופן אנונימי
לחצו כאן