המשפחה החדשה

בשורות הקצרות שלפנינו ננסה לנתח את התהליכים העוברים על מוסד המשפחה (המערבי), לזהות את המאפיינים והגורמים של תהליכים אלו, ולהציע כיוון להתמודד עם האתגר, או לזהות את ההזדמנות.

חלק ראשון- אבחון המציאות בה אנחנו חיים:

אני נוהג לומר שכמו שלפני  250-300 שנה החל תהליך כלל עולמי בו נטשה האנושות את הדת, תהליך שבסופו מתוך מצב בו 99% מהאנושות הגדירה את עצמה כדתיים כיום בעולם המערבי כ-10% מזהים את עצמם כדתיים, ואילו העולם ברובו המוחלט מגדיר את עצמו כחילוני. (כמובן, אמונות בנות אלפי שנים לא נעלמו והן נמצאות בעומק התודעה האנושית, אבל החיים הגלויים והתודעה המלווה אותם הם חילוניים לחלוטין).

כך ממש, ויותר מזה העולם עובר כיום תהליך מואץ של התפרקות מרצון מאחד מנכסי צאן ברזל היסודיים ביותר של האנושות, מוסד המשפחה.

בשונה מההשכלה ותהליכי ההחילון שמתרחשים כבר עשרות ומאות שנים, הודות לטכנולוגיה, לגלובליזציה, ולאינטנסיביות של השינויים האנושיים בכלל, התהליכים היום מתרחשים במהירות הבזק.

אם נתבונן בנתונים הרלוונטיים שלהלן נקבל תמונה מדאיגה של המגמות בכמעט כל מה שקשור למוסד המשפחה בחברה המערבית, ובכלל זה בישראל.

אם נתמצת את הנתונים הנ”ל למשפט אחד, נאמר: מוסד המשפחה נמצא בקריסה טוטאלית. המגמות הללו הן כלל עולמיות ולא פוסחות על אף מגזר (למעט שיעור הילודה שנמצא מאוזן, או אפילו בעליה קלה במגזר היהודי הכללי, בשונה גם מהמגזר החרדי, למשל).

אם המגמות הללו תימשכנה בקצב הנוכחי, אנו צפויים להגיע בעשור הבא (2030-2040) למצב שבו רק כ30% מהאוכלוסייה יתחתנו, ורק כ15-20% יחזיקו בחיי משפחה יציבים. שימו לב, רק כ10% מילדי העולם (אלו שכן יוולדו…) צפויים לגדול במסגרת משפחתית נורמטיבית הכוללת אבא ואמא בזוגיות יציבה לאורך זמן.

אם הקצב של המגמות האלו יואץ, כפי שצפוי לקרות, המצב רק יהיה רק גרוע יותר.

בכל הנ”ל לא התייחסנו לתרבות דור המסכים, הירידה במיומנויות רגשיות של ילדי דור ה-Y (והבאים באחריו) והדיווחים הרבים על קשיים בתקשורת זוגית, הורים-ילדים, ובכלל במשפחה.

נתון חשוב נוסף, שבעיניי קשור באופן ישיר לנתונים הקודמים הוא האחוזים המדווחים על דיכאון. אחד מכל שישה מבוגרים בישראל מתמודד עם דיכאון ברמה קלה-בינונית. 7% ברמה של הזדקקות קבועה לתרופות נוגדות דיכאון. ברוב המדינות, שכחיות הפרעות הדיכאון יורדות עם הגיל- כלומר, ככל שצעירים יותר (בין גילאי 18-65), יש יותר דיכאון  (משרד הבריאות, 2012)

כל הידע הפסיכולוגי המצטבר (כמעט…) מעיד על כך שהחוסן הנפשי של הפרט מבוסס על איכות ויציבות המסגרת המשפחתית בה הוא גדל, על איכות הקשר עם הוריו, והקשר ביניהם. משכך, סביר להניח, וליתר דיוק קרוב לוודאי, שבעתיד הקורב רוב האוכלוסייה תזדקק לתרופות פסיכוטיות נוגדות דיכאון על בסיס קבוע כדי להתנהל ביומיום.

כמובן, אפשר להרחיב עוד רבות, אבל נעצור כאן.

חלק ב’- למה?

השאלה החשובה היא למה זה? מה הגורם המרכזי לתהליך של איבוד האמון במוסד האנושי הבסיסי ביותר- המשפחה?

בקציר האומר, על סמך מחקרים ומאמרים רבים ניתן לנתח זאת כך:

תהליך האינדיבידואציה של החברה המערבית במאה האחרונה יצר מצב בו החברה מקדשת את חירויות הפרט וזכויותיו האישיות כערך עליון. לעומת האחריות הקולקטיבית שהיתה מורשת האנושות מדור דור. במילים אלו כלולות שתי הבחנות-

1. האישי לעומת הקולקטיבי
2. זכויות לעומת אחריות. זכויות הפרט נתפסות כערך העליון ביותר עלי אדמות. שאר הערכים דינם להיות משעובדים לערך עליון זה, כל ערך אחר /גבול המגביל את הפרט ואת זכויותיו נתפס ונחווה כמעיק / מגביל וממילא לא מוצדק ואין לו מקום (אלא אם כן הוא מונע פגיעה בזכויותיו של האחר).

מוסד המשפחה המסורתית סיפק לאדם בעבר את צרכיו הבסיסיים. הגבר פירנס, הביא את החיטה, והאשהה כניה לו לחם. כשהוא הביא את הצמר, היא טוותה וארגה לו בגדים, וכיבסה אותם. את הילדים הם ילדו וגידלו יחד. היום אין צורך בכל זה- כל אחד מבני הזוג יכול להתפרנס יפה לבד, לאכול ולהתלבש טוב לבד, ואפילו ללדת ילדים (טכנולוגית, פונדקאות וכיו”ב) ולגדל אותם לבד. וכשקשה, המדינה תעזור- מעונות מסובסדים למי שעובד, מענקים והנחות לאמהות חד הוריות, קמפוסים לגידול תינוקות וכד’).

וכשהצרכים מסופקים לבד, מה שנשאר זה העול, האחריות, המחויבות, ההכרח. בשביל זה- לא שווה להתחתן, ללדת ילדים, ולגדל אותם.

החלק החשוב של חיי המשפחה- החום, האהבה, המקום הבטוח מקבל את סיפוקו כביכול בקהילה, הרשתות החברתיות ובמסגרות חברתיות אחרות. ( כמובן, זהו סיפוק דמיוני, לא אמיתי, אבל כנראה חזק דיו כדי לפתות את האדם לחשוב שהוא מספק אותו). בסוף, היחיד כשעומד לפני ההחלטות המשמעותיות בחייו- האם להתחתן, האם ללדת עוד ילד, חושב ומרגיש שמוסד המשפחה מיותר לו במקרה הטוב, ויזיק לו במקרה הפחות טוב.

חלק ג’- אז מה הלאה?

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה׃ לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם (ירמיהו לא)

השאיפה הזו היא בעומק החוויה האנושית הבסיסית- שאיפת החופש, שחרור מכל הגבלה החוסמת את הופעת העצמי האישי שלי.

בפשטות, שורש שאיפה זו- בקודש. זהו התוכן המונח במסר היהודי הבסיסי לעולם.

התורה, חז”ל, המסורת והשכל הישר מלמדים אותנו- חלק ניכר מהמצוות הם זכר לכך שעם ישראל יצא לחירות ממצרים, מבית עבדים, בשביל לקבל תורה. וכל התורה מוכוונת לחירות, איך לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. פשטות סיפור התורה הוא שאיפת חירות אישית, לאומית וכלל עולמית. הנאמנות לעצמי העליון, לנשמה, חלק אלו-ה ממעל שהיא האני האמיתי שלי. ויותר מזה מלמדנו הרמח”ל בכניסה לסדר העבודה המוטל עלינו בעולם הזה (בהקדמה למסילת ישרים) האדם לא נברא אלא להתענג על ה’. מכאן אנו יוצאים, ולשם אנו אמורים לחזור בסוף- לא רק חופש, אלא שאיפה לעונג.

“עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה ניתנת להנפש הברברית להתפשט מכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, על כל פנים לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים. ועל כן יחזיקו עשרה אנשים בכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי.” (אורות ישראל, ה,טו).

העולם עבר באופן בחירי ממשפחה שהיא מספקת צרכים למשפחה הסכמית- שבנויה על הסכמים, על חוזים והבנות, וכעת מתרחש המעבר למשפחה שמבוססת על ברית. והמעבר הזה צריך להיעשות גם כן בבחירה, ולא בגלל שכך ירשנו במסורת, או בגלל שזו ברירת המחדל הטבעית שלנו, כי היא כבר לא…

המעבר לחידוש הברית יהיה כשהמשפחה החדשה תתפוס מקום.  ומהי המשפחה החדשה?

זו, שתיתן מענה לשאיפת העונג.

גם אם החלק שבו ההכרח תמיד נמצא, ואפילו נוכח באזורים מסוימים בנפש, ובבית- האמונה והאהבה שבעומק הקשר הזוגי, ומכוחו כל איכויות היחסים בבית- בין ההורים לילדים, בין האחים, ובין הדורות השונים יהיו כאלו שמספקים עונג אמיתי, מתוך נאמנות עמוקה לעצמי, וממילא נותנים לפרט יותר חירות, יותר עונג ויותר אושר מאשר החיים בלעדיהם. לא רק בגלל שהבדידות קשה, אלא בגלל שהביחד מחיה.

כשאיכות היחסים המשפחתיים שלנו תהיה כזו, מלאה עונג ומאירה לאף אחד לא תהיה שאלה. יהיה ברור שהעבודה הקשה, הדרך הארוכה שבבנית הקשר הזוגי, גידול הילדים, וכל האתגרים המשותפים -משתלמת יותר, מספקת בדיוק את בקשת העונג ואת שאיפת החירות הפנימית, וממילא כל הספקות , המאבקים סביב המשפחה יהיו מיותרים וכמו כל אורגניזם חי יימשכו כולם בטבעיות לאור ולמתיקות שבמשפחה החדשה.