לדייק את המטוטלת: למצוא את שביל הזהב בשיח המיניות

תנועת מטוטלת היא כינוי לאופן שבו זרמים חברתיים והיסטוריים עלולים לנוע לקצוות. אפשר להתבונן על כך כחלק מהתנועה האנושית, הבאה לידי ביטוי גם בדברי הרמב"ם, אשר מתווה דרך למצוא את שביל הזהב בתחום המידות. תנועה כזו מתקיימת לא רק בתחום הפרט ומידותיו, אלא גם במישור הציבורי. במסגרת תנועה כזו, המטוטלת נעה מקוטביות אחת לשנייה, כשאף אחת מהן אינה המקום המדויק להיות בו, והשאיפה היא להגיע לנקודת האיזון.

דומה כי השיח על מיניות בציבור הדתי סובל גם הוא מתנועת מטוטלת כזאת: תהליכים שקיבלו תאוצה בעשור האחור והיוו פריצת דרך בעלת משמעות, קמו על יוצריהם. המטוטלת שנעה בעוצמה פגעה אולי במקומות שבהם לא הייתה צריכה לפגוע.

אין ספק שהציבור הדתי־לאומי פרץ דרך בתחום השיח על מיניות, דבר שבא לידי ביטוי בעוצמה גדולה בעשור האחרון. לא מדובר כאן במישור הפרטי, כלומר האם בבית מסוים דיברו על הנושא או לא (דבר שבהחלט התקיים לאורך כל הדורות), אלא כהתוויית דרך וכאמירה ציבורית – האם נכון לשוחח על הנושא, כיצד עושים זאת, היכן לומדים את התחום לאדם שלא "רגיל בו". כאנקדוטה ניתן להזכיר כי רק לפני פחות מעשור התקיים כנס מגזרי מרכזי בנושא "בונים הורות משמעותית", שבו עלתה, כנראה לראשונה, הרצאה בשם "אימא, איך באתי לעולם?". הרצאה זו כמעט לא נגעה בעניין עצמו, אלא רק בחשיבות השיח עליו. בעקבותיה עלתה הטענה שאי אפשר רק לדבר "על" אלא צריך לדבר "את", ולתת לאנשים כלים ומענה לשאלות הרבות שמעסיקות אותם בתחום המיניות.

מאז עברו הרבה מים בנהרות השיח הציבורי: הוקמו תוכניות הכשרה שונות, מדריכות למיניות בריאה ממלאות כל אתר ואתר ועמלות על הנושא כל אחת בדרכה וסגנונה, הרשתות החברתיות עוסקות בנושא בקבוצות מקבוצות שונות, מתקיימות סדנאות והרצאות מקוונות לכלות ולנשים בשלבים שונים של חיי נישואיהם, כלות צעירות ואימהותיהן כבר יודעות לבקש ולחפש מדריכת כלות שנותנת מענה מקיף ומשמעותי גם לתחום האישותי, ספרים יוצאים בתדירות מרשימה ובסגנונות שונים, והיד עוד נטויה.

התהליך הזה התרחש אומנם בפרק זמן קצר מאוד יחסית לתהליכים תרבותיים אחרים, אך הוא לא קרה ברגע. אפשר לסמן כמה שלבים מרכזיים בבירור התפיסתי והרעיוני שעמדו בדרכו: החל מבירור הלגיטימציה לשיח על מיניות ודיוק המושגים (למשל, האם מותר בכלל להשתמש במילה "מיניות"), בירור היחס לגוף ולכוחותיו ושאלת יצר המין כ"יצר הרע", המהפכה הדיגיטלית ואפשור השיח על נושאים אלו באנונימיות דרך שאלות ברשת, כניסתן של יועצות הלכה לתחום ויצירת אפיק חדש של מענה לאישה על ידי אישה – מה שהרחיב באופן משמעותי את היקף השאלות והפניות בתחום, העצמת הלימוד והעיסוק בנושא במהלך שנות התיכון ועוד.

על חלקים אלו ורבים אחרים אין לנו אלא להודות. רבות מבנות גילי יכולות להשוות את הדרכת הכלות שקיבלו ערב נישואיהן, ואת המדריכה שדילגה כמעט לחלוטין על כל מה שקשור בתחום האישות, להדרכת הכלות שהן מבקשות לבנותיהן כתוצר של התהליך המתואר כאן. וזוהי רק דוגמה.

אך אם נשוב לתנועת המטוטלת, נדמה כי זו המשיכה בעוצמה לקצה השני, בלי לדייק היכן שביל הזהב שבו נכון להתמקם. זה החל בשיח המיני הגלוי והחשוף ברשתות (כולל קבוצות פייסבוק ייעודיות), דרך הנכחה פומבית של אביזרים (כמכירה גלויה לאחר הרצאה בנושא), ועד לדיונים ביחס לשאלות כגון עינוג עצמי בקרב שני המינים. נדמה כי גל ליברלי, המושפע מהלכי הרוח הפוסט־מודרניים, קורא שוב ושוב להפר את הטאבו על נושאים אלו ולהתירם.

ההלכה אינה המדד היחיד

אכן, יש מקום לבירור ולגישות שונות בתוך המרחב ההלכתי. אך האם אנו רוצים לעבור מעולם של שתיקה בכל הקשור לנושא, לעולם של שיח פרוץ כשכל נושא שיחה לגיטימי ובכל פורום? האם נכון בעינינו לאפשר מרחב ציבורי שבו כל בחור צעיר מרשה לעצמו להיות "פוסק הדור" ולשאת את דברו לאומה, או לחילופין כל בחורה שהתחתנה לפני שנים ספורות ועברה קורס הכשרה כזה או אחר, מרשה לעצמה לפתוח קבוצת פייסבוק שבה ניתן לדבר על הכול, איך ומתי שרוצים, בלי שום בקרה?

נכון, אנו חיים בעולם חופשי שבו כל אחד רשאי להביע את דעתו בכל תחום, והרשתות החברתיות רק העצימו תפיסה זאת. אך כחלק מתהליך של בירור ודיוק, ראוי שנעצור לרגע להתבונן ונשאל את עצמנו כציבור: האם אנו שמחים במקום שאנו נמצאים בו? האם הוא תואם את עולם הערכים שאנו מאמינים בו? האם בשם הרצון לשיח פתוח לא הלכנו רחוק מדי? האם ערך הצניעות ושאר ערכיה של תורת אמת תואמים את התהליך הזה או מתנגדים לו?

אין ספק שהעיסוק בנושא מבטא רצון אמיתי לבירור דרך וצורך עצום בשיח נקי וכשר, שיח שיאפשר לכל אדם, איש ואישה, להגיע למידע הנכון והמדויק עבורו בתחומים אלה, מבלי להפר את נאמנותו ושייכותו לעולם של תורה ומצוות. אך כיצד שומרים על המטוטלת שלא תנוע לכל עבר?

נראה כי השלב הבא בשיח על מיניות הוא עבודת הזיקוק, הבירור והדיוק של הנושא. עלינו לשאול את עצמנו לאיזו מיניות אנו שואפים, ולאיזו מיניות אנו רוצים לחנך את הדור הבא; האם הלבשנו כיפה על מיניות חילונית מבית היוצר של התרבות המערבית חסרת הגבולות, ורק העברנו אותה התאמות נדרשות לעולם הדתי? או שבהיותנו יונקים מיסודותיה של תורת אמת ומשתדלים לחיות את חיינו לאורה, אנו שואפים שכל רכיבי המיניות שאנו מחנכים אליהם יהיו מתוקנים היטב?

בחינת הנושא מאתגרת מאוד. אנו מצויים בתהליכים דינמיים של התפתחות וצמיחה, שמבטאים כאמור צורך אמיתי ומתרחשים בפרק זמן קצר ואינטנסיבי ובעצימות גבוהה. אך בה בעת רגישות הדברים גדולה, וההשלכות לטווח ארוך רחבות. כאן חשוב להדגיש: אף שההלכה היא עוגן איתן בחיינו, בנושא זה קנה המידה ההלכתי איננו קנה המידה היחיד. בהחלט ייתכן כי גם אם ניתן להתיר דברים מסוימים על פי ההלכה "היבשה", אין זו הדרך הנכונה לכתחילה. המשימה העיקרית היא בירור שיעסוק בשאלות היסוד של המיניות, שלא יתמקד רק בשאלות הלכתיות ומעשיות "פינתיות" אלא יבחן את הנושא מיסודו.

התכלית: חיזוק הדבקות הזוגית

ברוח זו, ברצוני להציע קריאת כיוון לבירור מושגי יסוד בתחום המיניות. אגע בשלושה רכיבים שנוגעים באופן ישיר או עקיף בדוגמאות שציינתי, ומצריכים העמקה והתבוננות מחודשת. הנושא הראשון הוא שאלת היסוד של המיניות כפי שבאה לידי ביטוי בנושא האוננות, והיא תכלית המיניות. כלומר, מיקוד המיניות באדם עצמו או במרחב הזוגי; השני, מושג הצניעות בממד הרחב שלה, וקריאת הכיוון שהיא נותנת למיניות האנושית; והשלישי, האיזון בין גוף, נפש ורוח.

כאמור, שאלת האוננות עולה לא מעט בפורומים שונים בתקופה האחרונה, וגם בה ניתן לזהות את תנועת המטוטלת שתוארה לעיל. מנושא מושתק ברובו (על מחיריה הכבדים של ההשתקה) נפרץ השיח לכל עבר, עד כדי אמירות המיישרות קו עם הפסיכולוגיה המודרנית ומעודדות את הנושא, תוך כפיפותו למינימום של פרמטרים הלכתיים (וגם זה לא תמיד).

איני רוצה לדון במסגרת זאת על ההיבטים ההלכתיים של סוגיה זו, אך כן אבקש להתייחס אליה כמקרה מבחן למגמתה של המיניות האנושית. שורשה הגלוי של האוננות בתנ"ך הוא במעשי ער ואונן שהשחיתו זרעם ארצה. שניהם עשו את אותו מעשה, אך ממניעים שונים. ער חשש שתמר רעייתו תתעבר ויוכחש יופייה (לשיטתו), ואונן סרב להקים זרע לאחיו המת. המשותף לשניהם הוא המניע האגוצנטרי, כאשר אצל שניהם בולט המיקוד ב"עצמי" ונעדרת לחלוטין החשיבה על האחר – בין אם מדובר בתמר ורצונותיה ובין אם מדובר באח המת ובצורך להשאיר לו זכר ולייבם את רעייתו.

המניע האגוצנטרי הזה אינו קשור במיניות דווקא אלא בחולשות אנושיות אחרות, אך הוא בא לידי ביטוי במעשה המיני וגורם לכך שהמעשה "רע בעיני ה'", ביטוי יחידאי בחמשת חומשי תורה. מה "רע" כל כך באוננות? נראה שהאוננות לוקחת את המיניות לקצה ההפוך מהמגמה האלוקית שבבסיסה. בעוד שהמיניות, מלבד תכלית ההולדה המוטבעת בה, ניתנה באדם כבר בסיפור הבריאה לצורך הדבקות והקשר שבין איש לאשתו, קרי נתינה והענקה לאחר וחיזוק הדבקות הזוגית תוך סיפוקו המיני של האדם עצמו, האוננות מבטלת את ההיבט של הנתינה וההענקה שבמעשה וממקדת אותו בסיפוק העצמי בלבד.

לענייננו, סוגיית האוננות מחדדת את הדיון על תכליתה של המיניות האנושית ומדייקת את תנועת המטוטלת שאנו מצויים בתוכה. המיניות לא נועדה מעיקרה לטובת הנאתו העצמית של האדם. אין הכוונה שהאדם לא ייהנה מהמעשה המיני, אלא ההנאה האישית היא נגזרת של התכלית הזוגית העומדת ביסוד המיניות, שעבורה ניתן לנו כוח זה עם בריאתנו – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ממילא כל דבר שמגמתו חיזוק הקשר הזוגי מבורך, ובלבד שייעשה בדרך הנכונה. אוננות, גם זו שאיננה אסורה במוצהר (אוננות נשית לדוגמה) סותרת במהותה תכלית זאת.

לא על הגוף לבדו

אם שאלת האוננות מיקדה אותנו בתכלית המיניות, סוגיית הצניעות עוסקת בדרך להגשמתה של תכלית זאת. "צניעות" היא אחד משלושת התנאים שהציב הרמב"ם לחיי אישות (השניים האחרים – קיומם בין בני זוג הנשואים זה לזה, ושמירה על טהרת המשפחה). הגדרת הצניעות בלשונו של הרמב"ם היא האיסור לשמש "בגינות ובפרדסים", כלומר הצנעת מעשה האישות מעין כול. ברור שאף בר דעת לא ישמש מיטתו לעין כול, אך האם פוסט חושפני שנכתב באישון לילה בקבוצת פייסבוק "סגורה" של 20 אלף איש, ובו "תיאור מקרה" ברגע האמת, אינו דומה לכך?

הצניעות אינה רק מושג הלכתי, אלא בראש ובראשונה מושג מהותי. הנביא מדגיש: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך". צניעות היא קודם כול יצירת מרחב אינטימי מקודש בקשר של האדם עם בוראו, וכנגזרת מכך יצירת מרחבים אינטימיים המוסתרים מעין כול. בכך מחילים קדושה. מי לנו גדול מכוהן גדול, שעיקר עבודתו ביום הקדוש נעשית בהיותו ספון לבדו בקודש הקודשים מתחנן על עמו, ומתוך כך משפיע שפע קדושה וטהרה לכל ישראל. עצם היותו של כוהן גדול לבדו, מוצנע מעין כול, הוא תנאי מחייב לעבודתו, וממילא תנאי לסגולת הכפרה של יום הכיפורים. בהקבלה לכך אומר כי מקדש המעט של בני הזוג הוא המרחב האישותי שלהם, ולכן הצנעתו מוכרחת. היא זאת שמחילה קדושה לתוך הקשר.

נגענו בשאלת התכלית של המיניות ובהכרח להצניעה מעין כול, אך כגודל ערכה של המיניות כך גודל המורכבות שבה. על כן גם כאשר המעשה המיני נעשה במערכת זוגית אינטימית, כלומר מוצנעת, הוא עלול להחמיץ משהו מהותי אם יתמקד בגוף בלבד. האדם היהודי בנוי משלושה ממדים: גוף, נפש ורוח. כאשר החיבור המיני נעשה באהבה ובשמחה, בקדושה ובטהרה – הוא מחבר את שלושת הממדים הללו זה עם זה בו־זמנית; החיבור הגופני הפיזי, החיבור הנפשי בעצם האהבה והרצון של בני הזוג להיות זה עם זו ולהשפיע טוב האחד על השני, והחיבור הרוחני בבחינת "זכו – שכינה ביניהם". מיקוד יתר באחד מן הממדים עלול לפגום בהרמוניה הנוצרת מהאחדות הכוללת הזאת.

כל מדריך חתנים או מדריכת כלות יודעים שיש להיזהר מאוד מלהנחות חתן וכלה טריים להתמקד בהיבטים הרוחניים של החיבור ביניהם, ובהם בלבד. יש להדריך אותם לבנות את חיי האישות שלהם בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", קרי אחיזה איתנה בנורמליות החיים האנושית, ומתוך כך טיפוס במעלות הסולם העולה בית אל. בדיוק באותו אופן יש להיזהר ממיקוד יתר בגוף ותאוותיו, העלול לבוא על חשבון היבטים אחרים. לפיכך, כהתוויית דרך, ועם כל החשיבות להיכרות ולהעצמת ההיבטים הגופניים של חיי האישות, יש להיזהר מהפרת האיזון ולמתן מקום יתר לגוף על פני פיתוח היבטים אחרים של הקשר האישותי.

מהפכת ה"מותר לדבר על מיניות" בציבור הדתי־לאומי ברובה כבר מאחורינו. בעשור שחלף עברנו ביעף מעולם של שיח מושתק ברובו, לעולם שבו הנושא נידון מעל כל בימה ונפוץ לכל עבר. המשימה כעת היא לזקק את המושגים ולעדנם; לדייק מאוד את תנועת המטוטלת שאנו מצויים בה, על מנת שהגולם לא יקום חלילה על יוצרו. כדי לעשות זאת יש לבחון את אבני היסוד של המיניות, לעסוק בבירור מחודש של תכליתה, בדרך הנכונה המאפשרת אותה ובמערכת האיזונים שבה. מהזיקוק הרעיוני הזה יש לבחון את ההשלכות המעשיות, ולדייק את הדרך שבה ראוי לעסוק בנושא בעולמנו המטולטל והמורכב.

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא רבנית אולפנת אמית להב"ה ומלמדת במדרשת מבט שבאוניברסיטת אריאל