שאלה:
מאז ששמעתי על המקרה הטראגי של הנער בירושלים אתמול, אני לא מצליחה להירגע.
אני מרגישה סערה גדולה בתוכי, פחד על הילדים שלי, דאגה למה שהם אולי חווים ולא משתפים, וכעס עמוק על המערכת שמקרים כאלה ממשיכים לקרות, כאילו שום דבר לא באמת משתנה.
מענה:
המקרה הטרגי שקרה אמש נוגע בלב של כל הורה. הוא מציף פחדים, כעסים ותחושת חוסר אונים שמטלטלת מבפנים.
התגובה הזו טבעית מאוד. לפני שננסה “להירגע” או “להתגבר”, חשוב פשוט להסכים להרגיש, את הכאב, את חוסר האונים, את הדאגה.
כי מתחת לכעס ולאשמה יושב לעיתים הלב השבור של הורה שרוצה בכל כוחו להגן על ילדיו, אבל יודע עמוק בפנים שיש עולמות שאליהם הוא לא יכול להיכנס במקומם.
כשנוגעים באמת ברגש הזה, לא נבהלים ממנו, אפשר להתחיל לאסוף את עצמנו.
רק ממקום רגוע ויציב אפשר לגשת אל הילדים.
אם נבוא אליהם מתוך חרדה או סערה, המסר שיעבור יהיה של פחד. אבל אם נבוא ממקום מאמין ושקט, נוכל להיות להם מקור של ביטחון.
מה כן אפשר לעשות?
להיזכר בכוח הגדול שיש לבית.
הורה יציב ונוכח, הוא עוגן שילד יכול להישען עליו. לא תמיד נדרש שיח עמוק, לפעמים מספיק מבט, מגע, מילה טובה או נוכחות עקבית.
אלה הדברים שבונים שייכות וביטחון פנימי.
אפשר ורצוי גם לפנות להדרכה מקצועית, כדי ללמוד איך להחזיק מצוקה בלי להיבהל ממנה, ואיך להקשיב כך שהילד מרגיש באמת שמקשיבים לו.
לחפש בכל ילד את נקודת האור שלו, התחום שבו הוא חי, טוב, יצירתי, ולטפח אותה.
כשאנחנו רואים בילד את האור, הוא לומד להאמין בעצמו.
לשמור ולטפח ערוץ שיח פתוח עם הילד.
להקשיב לקושי בלי למהר להרגיע או לבטל אותו, אבל גם להעביר מסר, שקשיים הם חלק מהחיים, ושהם יכולים להפוך למנוף לצמיחה.
לבנות יחד איתו דרך פעולה, מה יעזור לו? מה מרגיע אותו?
ולזכור: אין דרך אחת נכונה. לפעמים זה דורש ניסוי, טעייה, וסבלנות.
לכל ילד יש מסע מדויק משלו. ושיהיה בטוב הנראה והנגלה🙏🏻
ובתוך ולפני כל זה לא להפסיק להתפלל.
משיבה-
שטערני מינסקי– מטפלת זוגית ומשפחתית
במרכז אור הבית לטיפול זוגי ומשפחתי
במכון הישראלי למשפחה.
להצטרפות לקבוצה ‘פשו”ת לדבר- מתן מענים מקצועיים בזוגיות והורות מבית המכון הישראלי למשפחה’
לחצו כאן
קבוצה שקטה ומלמדת!
לשליחת שאלה באופן אנונימי
לחצו כאן
