ברצוני לספר משהו קצר מהניסיון הטיפולי שלי שמדגימים במקצת את המורכבות הקיימת בנושא והחשיבות לטפל בו.
סיפור ראשון:
אני זוכר שכשעשיתי את ההכשרה בטיפול בנפגעים, קיימתי זה מכבר קשרים טיפוליים עם נערים. תוך כדיי כך שאני עובר את ההכשרה. התברר לי שחלק מאותם נערים שכבר חשבתי שאני מכיר כבר דיי טוב… חלקם חשפו בפניי מקרי פגיעה שהם חוו. כלומר רק שאני פיתחתי מודעות ומסוגלות לנושא – הנערים חשו שיש מקום להשמיע על הטראומה שחוו. חוויתי טלטלה שכן אז התברר לי ביותר את נכונות המשפט " המטופל יגיע רחוק עד כמה שהמטפל מוכן לאפשר". אבל ביתר פירוט על החשיבות לפתח מוכנות לשמוע על קיומה של פגיעה. פגיעה מלווה הרבה פעמים בקיום סוד, או חשש שמא תפתח " תיבת פנדורה" ,או שמא תיתקל בחוסר אמון וכ"ו. הנושא מאוד כאוב ומטבע הדברים עלול להיות מלווה בהכחשה. כמו כן יש תופעה של שחזור הטראומה שעל סיבותיה לא נפרט במסגרת מאמר זה.
כיום מעבר לטיפול בנפגעים אני מקיים הערכות מסוכנות לפוגעים. בתהליך האינטייק שאני מראיין את ההורים, במהלך הראיונות רואים הרבה פעמים שהייתה פגיעה במשפחה שלא טופלה. תופעה זו שנקראת העברה בין דורית מראה כיצד פגיעה מהווה הרבה פעמים כדור שלג שמתגלגל ועלול להחריף עם הזמן. והטראומה תובעת , כך נראה, התייחסות וטיפול.
יוסף סילאן, עו"ס קליני מטפל במרכז למשפחה כפר סבא
