פסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב משנת 1954 בפרשת בראון, חביבה על הפעילים הפרוגרסיבים. בפסק הדין המפורסם קבע בית המשפט שאין לקבל הפרדה בין שחורים ללבנים בטענת "נפרד אבל שווה", שכן עצם ההפרדה היא מגונה ומכתימה את הילדים השחורים באות קלון. אין עתירת שוויון שלא מזכירה את פסק הדין הזה ומאיצה בבית המשפט להעתיק אותו לתחומים נוספים. כך גם בעתירות המבקשות למנוע מן הציבור החרדי הדתי והמסורתי את מימוש אורח חייו הכולל הפרדה בין גברים לנשים במעגלי חיים שונים כמו רחצה, מופעים מוזיקליים או לימודים אקדמיים. גם יופי תירוש, במאמרה בעיתון זה מיום 29/12/21 נשענת על התקדים כאשר היא קוראת לעצם ההפרדה "אפליית נשים" וקוראת לבית המשפט למנוע אותה.
הכשל באנלוגיה הוא ברור. צבע עורם של בני אדם איננו רלוונטי לשום סוג של הבחנה ביניהם בעוד שנחוץ סוג מיוחד של עיוורון כדי לטעון שגם הבדלי מגדר הם חסרי כל רלוונטיות. אמנם ישנם זרמים פמיניסטיים מסוימים שמתאמצים לטעון כך, אך יש לראות בטענה זו חידוש מרחיק לכת שחובת הראיה מוטלת על דובריו. כל זמן שקיימות מלתחות נפרדות לנשים ולגברים, אף חסידותיו המושבעות של השוויון המהותי צריכות להודות בכך. בין גברים לנשים יש מגוון של דינמיקות, וחלקן כוללות מתח מיני או רומנטי וקשורות בהבדלים המשמעותיים הללו. זה לא דבר רע, זה רק הופך לרלוונטית את השאלה באילו מתחמים טוב הערבוב ובאלו מתחמים טובה יותר ההפרדה והדינמיקה החד מגדרית שהיא מאפשרת.
ביטולה של כל הפרדה מתאימה לציבור החילוני במדינת ישראל כיוון שהיא מתיישבת הן עם דגל ביטול כל ההבדלים בין המגדרים והן עם דגל המתירנות המינית, המזינים היטב אחד את השני. לטעמי, המערב המתירני משלם מחיר כבד על ההונאה העצמית הזו, אבל אני מכבדת את זכותה של כל קבוצה לעצב את אורחות חייה על פי אמונתה. הציבור המסורתי והדתי מאמין הן בחיבור החיוני בין מיניות לבין קשר הנישואים ארוך הטווח, והן בטענה שדינמיקות חד מגדריות בחלק מן המרחבים מועילות לכל הצדדים ומאפשרות מרחבים של התרחשות טובה יותר. לכן הוא דוגל בקיומם של מרחבי הפרדה במקומות שיש בהם התרחשות גופנית כמו רחצה או ריקוד בהופעה, ובמקומות שיוצרים קשרים מתמשכים לצעירים כמו מוסדות הלימוד.. מרחב מעורב איננו מרחב נייטרלי אלא מרחב שכופה התרחשות ספציפית, לא פחות ממרחב נפרד.
כל זה אמור להיות מובן מאליו, כחלק ממערכת ההבדלים בין קבוצות שונות בחברה בישראל. הבעיה החמורה בדבריה של תירוש היא האופן שבו שיח משפטי פרוגרסיבי חדש מצליח ליצור אלימות תרבותית במסווה ליברלי, ולהתערב באופן בוטה באופן בו קהילות בוחרות לעצב את אורחות חייהם, תוך שהוא משתמש בקטגוריות הקלאסיות של תורת המדינה המודרנית אך יוצק בהן משמעות חדשה לגמרי.
המדינה המודרנית קבעה שהיא אינה מתערבת בשאלת הטוב, ומותירה לפרטים ולקבוצות לעצב אותו על פי אמונתם. חשוב לציין שמדובר הן בפרטים והן בקבוצות, כיוון שכל צורת חיים מתממשת בין היתר במרחב הקהילתי והציבורי, ולכן לקבוע שמותר להיות דתי רק במרחב הפרטי משמעה לאסור את הקיום הדתי. בשיח הציבורי ההוגן קבוצות מחלקות ביניהן את משאבי הזמן והמרחב כך שכל קבוצה תקבל את חלקה בהתאם לצרכיה ולגודלה היחסי באוכלוסייה. המגבלה היחידה שהמדינה מטילה על החופש היא מגבלת הפגיעה. מוסכם שחופש המימוש של יחידים ושל קבוצות הוא גבול הפגיעה בזולתם.
זו הפרצה שדרכה חדרה החשיבה הפרוגרסיבית החדשה. היא מבינה שמי ששולט ברעיון הפגיעה שולט ביכולת לכפות את אורח חייו על זולתו. אם רק נגדיר את אורח חייו ואמונתו של הזולת כפגיעה, נוכל לתבוע ממערכת המשפט למנוע אותו. לכן היא טורחת להרחיב ולעצב מחדש את מושגי הפגיעה והפוגענות, באופן שמתאים לחזון החברתי שלה ושולל קבוצות לא רצויות אחרות.
כך, צומחות סביבנו כל הזמן פגיעות חדשות ואפליות חדשות, שלא היו ידועות עד כה, ובמסע ציבורי קצר ונחרץ הופכות להיות קוד מחייב חדש שמצדיק הטלת מגבלות גורפות. ניתן לכנות זאת "הפוליטיקה של הפגיעה".
תקצר היריעה כאן מלתאר את כל שלביה של ההבניה של פגיעות חדשה. בין שלביה אפשר לציין עצם התיאור של מצב נתון כמצב פוגעני, למרות שהוא ניתן לפירושים רבים, אחר כך את ההדגשה האינטנסיבית שלו על חשבונן של פגיעות אחרות שזוכות להתעלמות, ובהמשך את ההכללה שלו בתוך מסגרת מושגית מרחיבה שנועדה לשלול כל פעולת תיקון מקומית ועניינית ולדרוש תיקון שורש גורף שישנה את מבני החברה מיסודה. שלב מרכזי כמובן היא ההמשגה, שמחליפה תיאור נייטרלי במילה פוגענית שלשמעה אמור כל מאזין להזדעזע. בדוגמה שלפנינו, המילה הפרדה מוחלפת במילים הדרה ואפליה, וכבר יש לנו פגיעה שהמשפט אמור למנוע אותה. למותר לציין, הרגישות לפגיעות היא סלקטיבית מאוד ומתייחסת רק לקבוצות ספציפיות שמקדמות חזון החברה החדשה.
לאמיתו של דבר, ניתן לתרגם כל ערך וכל עמדה ביחס לטוב הכללי לפועל יוצא של פגיעה, וכך לכפות את עצמם על הזולת ולפורר את יסודות הקיום המשותף והמכבד אותו ראוי להשיג. זו היא השחתה של השיח המשפטי והציבורי ושימוש לא הוגן ביסודותיו. כך, כאשר בנות דתיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מבקשות לייחד להם מקום במסיבה השנתית בו תוכלנה לרקוד בהפרדה ומושבות שנה אחרי שנה ריקם, הן לומדות היטב את מהותו של השיח המשפטי החדש- זכויות יתר לקבוצות שזכו להיות חביבות על החוק, והתעלמות בוטה ולא שוויונית ממי שלא זכה במשבצת הנפגע הנחשקת.
למותר לציין שדברי אינם מתייחסים לפגיעות המיניות. אלו הן פגיעות אמיתיות ששייכות למובן הבסיסי והמחייב של המושג, ודורשות מאבק משותף שמחוייב למטרה העניינית ונמנע מהפיתוי של ניכוס פוליטי. הפגיעות הממשיות והחשובות רק מאבדות מחשיבותן כאשר מינוחי הפגיעה והפוגענות מורחבים לכלול בתוכם כל פרשנות של אי נחת.
כדאי גם לזכור שטכניקת השיח הזו זמינה לכל הצדדים, ולכן מזמינה חברת קונפליקט מתמדת שבה השיח הענייני על תפיסות עולם שונות מוחלף במאבק מר, בו כל צד שולל את עצם הלגיטימיות של עמדה אחרת. זו עמדה אלימה, ואין רחוקה ממנה מעמדה ליברלית.
לצורך הדגמה, הבה נאמץ לרגע את הקריאה החשדנית מבית מדרשו של הפמיניזם הרדיקלי ונבחן את טענות ההדרה עצמה במבט ביקורתי. הכלל הראשון הוא שאין מציאות אלא הבניה של מציאות. לכן, יש להבין שתיאורי הפוגענות אינם המציאות כהוויתה, אלא ארגון שלה מחדש לצורך יעד פוליטי ברור. כידוע, הבניה אינה צריכה ואינה יכולה להמציא דברים יש מאין. מספיק שהיא תלקט רסיסי מציאות מן היקב ומן הגורן, תציג מקרי קיצון כנורמה, ותמסגר אותם באופן שיצור סיפור דיסטופי אימתני ויחולל ההיסטריה הציבורית הנחוצה. נרטיב ההדרה והאפליה הוא פרשנות מגמתית.
הכלל השני הוא שאין ללכת שולל אחר ההצהרות הגלויות והמילים המכובסות, ויש לשים לב היטב לאינטרסים ולמנגנוני הכח שהן משרתות. קל לראות שבעלות הכח כאן הן נשים משכילות, השייכות לקבוצות הסוציו- אקונומיות החזקות. הן בעלות גישה ישירה למוקדי הכח המשפטיים והתקשורתיים, ושמארג הרעיונות הללו מוסיף להן כל הזמן עוד ועוד כח, תשומת לב ותקציבים, המאפשרים להן להתעמר משפטית ופוליטית בקהילה המסורתית והדתית, ובתוכן גם בנשים המסורתיות והדתיות שמרגישות נח יותר בחברה שיש בה מרחבי הפרדה. כך, בשמו של השוויון ובשמה של הפגיעה מושג אי השוויון הבסיסי ביותר, הזכות של כל אדם ושל כל קהילה לחיות על פי אמונתם ולקבל את חלקן השווה בנכסים החברתיים.
למרות שתירוש מצהירה שהיא מקבלת את הזכות של חברות דתיות לקיים הפרדה בתוך מסגרות החינוך והתפילה שלהן, יש מקום רב לחשוד שזה טיעון טקטי שמשלים עם המצב לעת עתה, וברגע שרק תוכל היא בהחלט תמנע כל סוג של הפרדה, שהרי אנו רואים שהרחבת מושגי הפגיעה לעולם אינה יודעת שובע, ושואפת כל העת לכבוש מרחבי שליטה חדשים.
קיום מכבד משותף משמעו קבלת אורחות חייה של כל קבוצה, בלי ניסיון מתמיד להמשיג אותו כלא לגיטימי ובלי ניסיון להרחיב את המושגים המשפטיים באופן מגמתי על מנת למנוע אותו. אם יש קבוצת אוכלוסיה גדולה שחפצה ברחצה נפרדת או מופע נפרד, זו חובה לאפשר לה את זה ולא חסד של חברה ליברלית כלפי ראקציונרים מעוכבי התפתחות, אלא כהגינות הבסיסית. כל קביעה אחרת היא כפיה אלימה והתערבות ישירה, ואל לה להסתוות במסווה השיח הליברלי כאשר היא הפוכה ממנו.
