בתור לרכבת הרים הוא עומד כמה פסיעות אחרי, שתי קטנטנות מתרוצצות סביבו בלי הרף והוא מנסה להעסיק אותן כמה שאפשר עד שיגיע תורם לעלות לרכבת. בחישוב גס של מספר האנשים, זה ייקח עוד שני סבבים.
יעברו עוד כמה דקות עד שהקטנה תתחיל לבכות, אני אחייך אליו בהבנה ואנסה להציע עזרה "אמא שלהן נשארה בבית לנוח?" אשאל, הוא יחייך לעצמו "אמא שלהן בבית שלה וטוב שכך. לא מדובשה ולא מעוקצה"
אופס.
כווץ' בלב.
עוד משפחה שתגדל בשני בתים.
ואני מנסה לחשוב איך זוג שעד לפני כמה שנים היה מאוהב עד מעל הראש, מפרק הכל כל כך מהר והאהבה הגדולה שהיתה ביניהם תופסת מקום של רשפי אש, שנאה וכעס.
כולנו אוהבים לדבר על אהבה או לראות זוגות בני 90 מחזיקים ידיים ולהגיד "ככה אני רוצה". אבל יש עוד כמה דברים שחשוב להבין רגע לפני שליפת הטבעת.
חתונה זה לא רק שמלה לבנה וקונפטי מנצנצים עם אורחים חשובים.
בבוקר שאחרי המסיבה נגמרת, מדליקים את האורות ואיכשהו מסתבר שיש לנו חיים שלמים לחיות יחד.
אם הקשר בינינו תלוי ברגשות בלבד, כי הרי אהבה היא רגש, אזי בכל רגע נתון רגש יכול לפנות את מקומו לרגש אחר.
אבל אם מבינים שאהבה היא החלטה זה הרבה יותר חזק מרגש שבא והולך, כי אז כשפוגשים קושי, מורכבות או כאב, זוכרים שהחלטנו לאהוב.
כמו ההחלטה להתחיל לעשות ספורט או לקום מוקדם בבוקר. החלטה מניעה אותנו מבפנים כי יש לנו מטרה ברורה.
להחליט לאהוב זה להשליט מוחין על הלב. לדעת שבכל רגע נתון יש לי בחירה על החיים שלי ואני יכולה להחליט איך הם יראו ומה יהיה בהם.
זה ידרוש ממני לשים לב ולהיות עם יד על הדופק, להעיר ולעורר, להכניס את זה ליומן. לשאול את עצמי וגם אחד את השני – מה זאת אהבה בשבילי? מתי אני מרגיש/ה אהוב/ה? מה פותח לי את הלב?
לפעמים אין מנוס וצריך לפרק את החבילה אבל מחקרים מראים שאת רוב הפרידות ניתן למנוע.
אין פה קסמים, זה לא שיש לכם את זה או לא. אבל זה לגמרי יכול להיות תלוי בהחלטה שתקבלו. חברה טובה שהתגרשה לא מזמן אמרה לי "אם הייתי משקיעה בנישואין כמו שהשקעתי בגירושין הייתי נשארת נשואה"
שמחה דסה // מנחה למיניות בריאה ומדריכת כלות
